וקול נמוך ורציני אמר " פרופסור אייזן, אתה בבית?" הפרופסור לא ענה, משום שהיה במרתף ולא רצה שהאיש יכנס גם הוא לשם ויגלה את סודותיו ולכן הוא יצא מן המרתף ורק לאחר מכן ענה: " אני כבאר מגיע!" הפרופסור פח את הדלת ופתאום נכנס לביתו איש נמוך ושמנמן שהרכיב משקפיים עם עדשות עגולות וקטנות, הוא לבש חולצה משובצת וחליפה חומה וכהה. הפרופסור לא זיהה אותו, אבל שמו היה מוחבא איפשהו בתוך מוחו, טוב ככה לפעמים קורה לאנשים בני 87.
"מי אתה?" שאל הפרופסור " אני קַרְל הוׂבֶּרְמַן, יושב ראש אגודת המרצים של העיירה" כשהפרופסור שמע זאת, הוא מיד החליף את פרצופו המחויך ומלא החן בפרצוף כעוס וזועף. "אתה מקשיב?!" קרא האיש "כן, כן, אני מקשיב" ענה הפרופסור "אנחנו המרצים, החלטנו לשקול מחדש את החלטתנו הישנה, סילוקך מהאגודה" "בקיצור, אנו החלטנו להחזיר אותך לאגודה!" " אתה ודאי מתרגש. נכון?" שאל אדון הוברמן " לא צריך שום מתנה, רק תודה תספק אותי" "אני מאוד שמח שהחזרתם אותי לאגודה, אך צר לי לספר לך שמחר אני עוזב את העיירה ויוצא למסע ארוך מאוד בהתחלה, כשהעפתם אותי מהאגודה, לפני שני, הייתי מופתע ונסער מאוד, אך כעבור כמה שבועות, הבנתי שזה לא כל כך נורא, לא צריך להיות חבר באגודת מרצים חכמים ומלומדים כדי להתפרע עם המדע והקסמים ולכבוש את העולם, צר לי מאוד לבשר לך שסילוקי מאגודת המרצים הוא אחד מהדברים הכי טובים שקרו לי בחיי!" אחרי הנאום המסעיר הזה, אדון קרל עמד מול הפרופסור המום ואמר בקול חלש ומעורער " אם זה מה שאתה חושב אז... אל תגיע למפגש הבא שלנו" "בסדר" ענה הפרופסור בקול בטוח " נתראה, אדון קרל! או שלא!" הוא טרק את דלת העץ הכבדה בעצבנות. השעה הייתה כבר חצות, הפרופסור החליט ללכת לישון. הוא הלך לחדרו הקטן ונשכב במיטה, תוך כדי שחשב מחשבות עמוקות עלך המסע שייצא אליו מחר, הוא עצם את עיניו ונרדם.