למחרת, הוא התעורר וקפץ מהמיטה כן, כן, נכון שהוא בן 87 אבל גם לו יש רגעים מאושרים, עד כדי כך שהוא רוצה רק לקפוץ מאושר. הוא המשיך לארוז את המזוודות בהתרגשות, הוא שם בהן: בגד קצר לקיץ, בגד ארוך לחורף, כלי רחצה, כמה תפוחי אדמה, עשרים מבחנות, עשרה בקבוקים, כף קטנה לחפירה, סכין, מזלג וכפית, דפים לסרטוט, נוצה ודיו ואת דיוקנו האישי שהכין לו הצייר הגרמני אלכסנדר ג'ייקוב האוזמן, הפרופסור לקח את כובע המגבעת החום והכהה שלו. הפרופסור קרא: "להתראות, בית!" וסגר את הדלת הכבדה אך פתאום, בדיוק כשרצה פשוט לברוח מהעיירה אל המסע הארוך והמופלא שתכנן, עלו מחשבו בראשו, "האם כדאי ללכת?" "אולי אתנצל בפני אדון הוברמן, לפני שאעזוב?" אך מיד תפס את ראשו בחוזקה וקרא "לא!" "אני אצא למסע, כך או כך!" הוא התנשם והתנשף ואז נרגע, הוא לקח את המזוודה והחל לרוץ לנמל. הוא רץ ורץ ולאט, לאט האט את הקצב והלך בצעדים כבדים, לבסוף הוא הגיע לנמל ועלה על הספינה, הספינה שמובילה ליער גדול הנקרא "היער השחור" ודאי שמעתם עליו פעם. עבר כבר יום שלם על הספינה, כבר כמה אנשים ירדו מהספינה ליעדים שונים, אך הפרופסור נשאר. כשירד הערב, הפרופסור הכין לעצמו קפה והתיישב על כיסא עץ, הוא גם לגימה מהקפה המהביל והסתכל על השמיים הכהים "הו, איזה מסע מחכה לי" לחש לעצמו, אך הוא לא נשאר לבד, אחד האנשים שהיו על הספינה ניגש אליו והתחיל לדבר אתו "לאן את מפליג?" הוא שאל "אני? אני ליער השחור" ענה הפרופסור "וואו!" קרא האיש "עד לשם?!" התפלא האיש "זה מאוד רחוק!" קרא האיש "נכון" ענה הפרופסור "מה שמך נערי?" שאל "שמי פיטר, הגעתי מאנגליה" ענה האיש "ולאן אתה מתכנן להגיע?" שאל הפרופסור " אני? אני לא נוסע, אני עובד אצל קפטן אלברטו" השיב פיטר לפרופסור "אה" קרא הפרופסור "ואתה לא מפחד להיות פה לבד, בגרמניה, כל כך רחוק מביתך?" תהה הפרופסור "אני לא לבד, אני עם קפטן אלברטו" ענה פיטר "כן, אבל בכל זאת, הוא לא אביך" "כן, אבל אני מכיר אותו די טוב, אנחנו ביחסי ידידות" בדיוק כשפיטר גמר את המשפט, קפטן אלברטו קרא "פיטר, אל תתבטל כל היום, תרים את הישבן מהכיסא ובוא לעזור לי!" הפרופסור הרים את הגבה, פיטר אמר לו "ראית, יחסי ידידות, כל אחד אומר את מה שעל ליבו". "נו כבר, בוא!" צעק אלברטו "אני בא מיד", ענה לו פיטר. הפרופסור לקח עוד לגימה זהירה מהקפה המהביל, הוא היה רותח. "לילה טוב פרידריך, תישן טוב, מסע ארוך מחכה לך מחר" לחש לעצמו הפרופסור והלך לחדרו שבספינה לישון, הוא שכב ושכב במשך שעתיים ולא הצליח להירדם, כן, דווקא לפני מסע מפרך, מתרוצצות מחשבות בראש והעיניים נשארות פקוחות "אולי לקחתי יותר מדי לגימות מהקפה?", חשב לעצמו הפרופסור, הוא הניח את הראש על הכר ונרדם. למחרת הוא קם בערך בשעה חמש וחצי, הוא הרגיש את משב הרוח הקריר שנשב על פניו ועורר בו צמרמורת לא נעימה, הוא יצא מחדרו אל הסיפון ושאל את קפטן אלברטו "מתי מגיעים?", אלברטו, שנהג להיות ציני בכל שיחה, ענה: "בעוד חודשיים!", " זה לא ייתכן, הרי אמרת לי שהמסע ייקח יממה אחת!", קרא הפרופסור המודאג, "נפלת בפח פרידריך!" צחק אלברטו צחוק של ימאי זקן, צחוק כזה שהעיר את כל האנשים על הספינה, "הו, אלברטו, אף פעם לא התחברתי להומור שלך" " וחוץ מזה, קרא לי 'פרופסור אייזן' לא תזיק ל קצת רשמיות". כעבור כמה שעות, הפרופסור החל לראות באופק את היער העבות שתכנן להגיע אליו "קפטן, עצור!" קרא הפרופסור, הקפטן עצר בפתאומיות את הספינה וקרא: "כאן?" "לעצור?!" "נראה לי שאתה קצת מבולבל, אתה רוצה לרדת באמצע היער?" "אני יוצא למסע ארוך ומפרך, לא לחופשה מענגת", הפרופסור הלך לחדרו, לקח את המזוודה, אמר שלום לכמה אנשים שהכיר על הספינה והתחיל לרדת במדרגות הספינה, צעד אחד ועוד אחד ועוד אחד, בראשו עלו מחשבות על המסע שעוד רגע יתחיל, אך פתאום קול כזה צעיר של נער קרא "חכה לי פרידריך!"