מאחורי הפרופסור הופיע פיטר, נער הסיפון "באת להיפרד?", שאל הפרופסור "באתי, אבל לא בשביל להיפרד" ענה פיטר "אז לשם מה באת?" תהה הפרופסור "באתי לצאת איתך למסע", ענה פיטר "מה?!" נדהם הפרופסור "אז איני יכול להצטרף?", שאל פיטר "המסע הזה מאוד מסוכן", ענה הפרופסור בהחלטיות, "אני מספיק אמיץ" אמר פיטר וטפח על חולצתו המרופטת "תשמע" אמר הפרופסור, "יש לך הרבה עבודה כאן, מה קפטן אלברט יעשה בלעדיך?" "סיכמנו כבר, בסוף המסע הוא חוזר לספינה" קרא קפטן אלברטו "תשמע.. אני.." חשב הפרופסור ולפני שגר לשקול את העניין, קפץ פיטר בהתרגשות וחיבק את הפרופסור "תודה לך פרופסור פרידריך על שאתה לוקח אותי איתך למסע, תודה, תודה, אלף תודות". טוב, אחרי חיבוק כזה ואלף ושלוש תודות, כבר לא היה יכול הפרופסור לסרב, "בסדר, ארזת את הכול?" שאל הפרופסור "כן, כמובן" ענה פיטר "אז בוא נצא למשימה!" קרא הפרופסור וכל האנשים על הספינה שתקו והסתכלו על הפרופסור הקשיש שמתנהג כאילו הוא נער צעיר, אבל לאותו אדון קשיש לא שינה הדבר כלל, הוא המשיך לחייך וטפח על שכמו של פיטר "בוא נערי" הוא קרא, "נצא אל המסע!" הם ירדו במדרגות וקפטן אלברטו הזיל דמעה כשפיטר ראה את זה הוא מיד חשב שזו בטח הפעם הראשונה שהדבר קורה, הוא לחש לפרופסור "ממתי הוא נהיה כל כך רגשן?" הפרופסור הרים גב בתמיהה, אך מיד העלה חיוך על פניו והנהן בראשו, הם ירדו מהספינה ונופפו לשלום.
עוד מעט המסע מתחיל... רגע, צריך להקים מחסה.