"טוב, עכשיו מוקדם בבוקר, נראה לי שיש לנו מספיק זמן" אמר הפרופסור, "זמן למה?" תהה פיטר "זמן למצוא מקום נוח ושליו שנוכל להתגורר בו בזמן הקרוב" ענה הפרופסור "אה, זה התכנון? חשבתי שאנו הולכים להתגורר באיזה צריף" אמר פיטר "צריף? כאן ביער השחור?!" קרא הפרופסור בגיחוך. "אז בוא נלך אל המקום" קרא הפרופסור, "בסדר" אמר פיטר בשקט. השניים הלכו בערך שעה וחצי, היה נראה לפיטר, שהפרופסור יודע לאן צריך ללכת, אך הוא לא היה כל כך בטוח, אחרי הכל פיטר היה נער די פחדן. כעבור בערך חמש דקות תמימות, שאל פיטר את הפרופסור בהיסוס "אתה יודע לאן ללכת?" "אתה לא בוטח בי?!" נפעם הפרופסור "לא.. אני..." היסס פיטר "אני ידעתי, אין שום נער שיכול לבטוח במישהו, אני חשבתי שאתה משהו מיוחד אך כנראה, טעיתי, אתה בדיוק כמו כל בן נוער, בלי טיפת אמון וכבוד". "לא, אני בטוח לגמרי שנמצא את הדרך, אני בוטח בך" אמר פיטר "בסדר" התאושש הפרופסור וניגב את פניו, הוא ידע שקטע המשחק שכרגע ביים אמור להקנות לו שקט רב מפיטר בימים הקרובים של המסע.
פתאום, כשהלכו השניים ביער, הניח הפרופסור את המזוודות שארז והתחיל לפרוק מתוכן את כל תכולתן. הוא הוציא בד גדול ופרש אותו על הקרקע והתיישב. פיטר נראה מופתע מאוד, אך בלי להוציא מילה מפיו, הוא התחיל לעזור לו לסדר את הדברים על הבד. הוא הוציא מהמזוודה כמה תפוחי אדמה, עשרים מבחנות, עשרה בקבוקים, כף קטנה, סכין, מזלג, כפית, דפים, נוצה, קסת מלאה בדיו ודיוקן. הוא שאל את הפרופסור "מי מצויר כאן?" "זה... אני" ענה לו הפרופסור בהיסוס כי ידע שהדבר הבא שיוציא פיטר המזוודה יהיה משהו שהוא לא ישמח כל כך להסביר לפיטר עליו. וכמו שחשש הפרופסור, מיד הוציא פיטר, עוד דיוקן ושאל את הפרופסור "ומי מצויר כאן?" "כאן מצויר... אה.. מצויר.." פתאום נשמע רעש מוזר, מן כל נהמה "אלה זאבים" קרא הפרופסור "זאב.. זאבים...?" לחש פיטר לפרופסור בחרדה, הפרופסור שלף רובה מהמזוודה, פיטר נבהל וצעק "לא! לא!" "תירגע! כבר נתקלתי בכמה זאבים בעבר" הפרופסור לא זכר שום פגישה שהייתה לו עם זאב. הוא התקדם צעד אחד ועוד אחד ועוד אחד, אך בדיוק כשהתכונן לצעוד את הצעד הרביעי, הגיח מבין העצים גוש שחור שרץ במהירות עצומה וחלף על פני פיטר והפרופסור אך לאחר שניות ספורות הוא חזר עם עוד ארבעה גושים שחורים כמוהו, אך כאשר הגושים חדלו לרוץ, הבינו פיטר והפרופסור שאלו זאבים, עם זנב, עם ארבע רגליים ועם שינים חשופות וריר שנוטף מפיהם, הם נעצרו מולם והתבוננו בהם בכעס, הפרופסור לקח את הרובה וירה ירייה באוויר, מיד הזאבים החלו לנהום נהימות של בכי והחלו ללכת לאחור "אני מפחד" אמר פיטר בלחש "חכה עוד כמה רגעים בשקט, תראה איך הם בורחים מכאן" הרגיע אותו הפרופסור, הזאבים חיכו שתי שניות המומים לגמרי ומיד החלו לרוץ במהירות אדירה לכיוון השני "הנה, הם ברחו" קרא הפרופסור "בסדר, אבל איך נתגורר ביער כזה במשך ימים?" תהה פיטר "את זה נפתור אחר כך" אמר הפרופסור ומיד כשאמר את זה הוא הסתכל סביבו וראה שאין שום זאב בסביבה, חיוך עלה על פניו, הוא שמח.