כבר ירד הלילה והשניים הדליקו מדורה, כך גם יהיה להם חם, גם יהיה להם אור וכך גם החיות שביער לא התקרבו אליהם. פיטר הוציא מהמזוודה שלו כלי נגינה די מוזר, היו לו שבעה מייתרים והיה כתוב עליו משהו באנגלית, משום שפיטר הגיע מאנגליה. "מה כתוב שם?" שאל הפרופסור את פיטר "כתוב כאן: 'מאבא לפיטר באהבה, הרבה ימים של נגינה מהנה', אבא שלי הכין לי את כלי הנגינה הזה לכבוד יום הולדתי השמיני, הוא ראה שבאותה תקופה היה לי די משעמם ולא מצאתי עיסוק, אז הא הכין לי את כלי הנגינה הזה כדי שאנגן בו מדי פעם, כשמשעמם לי "רעיון טוב, נשמע שיש לך אבא אחראי וטוב, נכון?" אמר הפרופסור כשחיוך עלה על פניו, הוא טפח על כתפו של פיטר. "ואיך אבא שלך? גם הוא אחראי?" שאל פיטר "הוא איננו.. לצערי" אמר הפרופסור בעצב ובלע את הרוק "אני משתתף בצערך" אמר פיטר לפרופסור בשקט "לא, זה בסדר, הפצע כבר החלים" אמר הפרופסור "ממה הוא נפטר, אם מותר לי לשאול" "תשמע, הוא יצא לקרב ו..." "הבנתי" אמר פיטר מהר כדי לא לגרום לפרופסור עוד עצב "טוב בסדר, אולי תנגן משהו?" אמר הפרופסור לפיטר "בסדר" ענה פיטר והחל לנגן מנגינה קלילה ועליזה, הוא התחיל לשיר, באנגלית. הפרופסור לא הבין מילה אך היה בטוח שזה שיר יפה. אחרי שגמר פיטר לשיר הוא תרגם לפרופסור לגרמנית את מה ששר "גם במלחמה יש עוד תקווה, גם במאבק יש עוד חלום, אם נתפלל, אם נקווה הכול יגמר, נחייה בשלווה, נחייה בשלום וכך יהיה טוב בכל מקום".
"אז התאמת את השיר לסיפור, נכון?" שאל הפרופסור והסתכל על פיטר, "כן, חשבתי שזה יעורר בך תקווה ונחמה" ענה פיטר לפרופסור "הצלחת לעודד אותי, תודה!"
"טוב, נלך לישון?" שאל הפרופסור "כן.. כן" ענה פיטר "לילה טוב" לחש הפרופסור לפיטר "שינה ערבה" לחש פיטר לפרופסור. השניים שכבו במשך כמה דקות ונרדמו. הפרופסור קם, עדיין היה לילה, הוא הסתכל ימים ושמאלה וישר ופתאום ראה מן אבן נוצצת, "האבן", "הגביש", הוא צעד צעד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, הוא הושיט את ידו קדימה וכמעט נגע בגוש הנוצץ והמיוחד לו חיכה שנים.. אך פתאום...